משמירת שבת – רק מרוויחים!
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (ב', ג')
בדברי הפסוק, מוצאים אנו שתי מעלות יקרות שהעניק הבורא יתברך ליום השבת: הוא 'בירכו' – ואף 'קידשו'. מעתה, עלינו לברר: האם מדובר בשני עניינים שונים ונפרדים במהותם – או שמא תלויים וכרוכים הם זה בזה?
בכדי להשיב על שאלה זו, נקדים סיפור שהתרחש כאן בארץ ישראל, בין השנים תר"פ לתר"צ, בתקופת המנדט הבריטי. וכך היה מעשה:
יחיאל וואקס, היה קבלן גדול, שהתחרה בחברת 'סולל בונה' המבוססת והאיתנה. הוא בנה בנינים רבים בגוש דן, ובפרט בעיר 'רמת גן', שבאותם ימים היתה בחיתוליה. על אף שהיה אדם יחיד, ומולו עמד גוף הסתדרותי משומן – עשה יחיאל חיל בעסקיו, כאשר הוא מעסיק עשרות פועלים, יהודים כולם.
באותם ימים, עלותו של ה'מלט' לבנין – היתה גבוהה ביותר. תהליך ייצורו היה מורכב ומסורבל, ובארץ עדיין לא היו בתי חרושת שעסקו בכך. המלט, היה מיובא איפוא מבריטניה, כאשר עלות המשלוח מייקרת את הסיפור משמעותית כשלעצמה… החומר היקר, היה מגיע באניות – כשהוא מאוכסן בחביות, שמשום מה לא היו מכוסות. הוא היה מגיע לנמל יפו, ומשם – הובל בעגלות רתומות לסוסים אל אתרי הבניה.
בתקופה בה התרחש המעשה, המתין יחיאל בדריכות למשלוח גדול של מלט שאמור היה להגיע מעבר לים. הוא היה זקוק לו בדחיפות, לשם השלמתם של מספר פרוייקטים גדולים, שעמדו בעיצומם. ואכן, באחד מימי השישי של חודש אייר – פרקה אניית משא כמאה וחמישים חביות בנמל יפו, כאשר שבעים חביות מיועדות לחברתו של יחיאל וואקס, מיודענו, והשאר – עבור חברת 'סולל בונה'.
יחיאל עצמו, נוכח היה בנמל בעת פריקת הסחורה, תוך שהוא מטפל באופן אישי בסידורי המכס, ומשגיח על פועליו בשעה בה העמיסו את החביות היקרות על עגלות – בדרכן אל הרחוב בו עמדו בשורה כמה בניינים המצפים להשלמה. באותה שעה, אל צידו השני של הרחוב – עשו את דרכן עגלות נוספות, טעונות אף הן בחביות מלט: היו אלו העגלות של 'סולל בונה', שהובילו את החומר היקר אל בניינים אחרים, על בנייתם שקדה החברה המתחרה.
יחיאל השגיח על פועליו בשעה בה פרקו את החביות מהעגלות, ולא עזב את המקום עד שווידא כי פועליו אף הם הלכו לבתיהם – עד האחרון שבהם. לא יהודי כמוהו, יאפשר חילול שבת על ידי מי מעובדיו היהודים, חלילה…
אולם אז, כאשר סוף סוף יצא לדרכו אל ביתו שביפו, הבחין לפתע בעננים אפורים המכסים את השמים… הימים היו ימי אייר, החורף חלף עבר זה מכבר, כך שיחיאל לא העלה בדעתו אפשרות בה ירד מטר לפתע… ובכל זאת, שעה קלה מאוחר יותר, נשמעו דפיקות על דלת ביתו: היו אלו כמה מפועליו, אשר הצביעו על השמים והבהירו: "גשם עומד לרדת. אם המלט ישאר חשוף, תחת כיפת השמים – הוא יתקלקל לחלוטין, ויהיה זה הפסד עצום שאין לו תקנה!".
יחיאל הביט בשעונו. עוד שלש שעות תפרוס שבת המלכה את כנפיה על היקום. חשבון פשוט הביא אותו לידי מסקנה, כי אם יגש עם פועליו כעת לכסות את המלט – ישנו חשש רב לחילול שבת! יחיאל ידע היטב, כי במלט שקנה – השקיע את כל הונו, כך שאם הוא יתקלקל – תהיינה לכך השלכות איומות על עתידו הכלכלי… ובכל זאת, הוא אפילו לא היסס: "אני אוסר עליכם לגשת אל הנמל ולכסות את החביות, בשום אופן!" הבהיר לפועליו, אשר לא התווכחו, ומיד פנו אל בתיהם.
במשך כל אותו ליל שבת, ניתכו מטרות עוז, אולם בליבו של יחיאל לא חלפה אפילו חרטה קלה שבקלות. ברור היה לו כי עשה את המעשה הנכון, תהיינה השלכותיו אשר תהיינה! יחיאל סילק איפוא ממחשבתו את הענין לחלוטין, תוך שהוא מתענג על זמירות השבת ועל לימוד התורה כהרגלו, בעוד פניו מאירות באור יקרות: אור שזוכה לו רק מי שעומד בנסיון קשה במיוחד! רק במוצאי שבת – מיהר לשים פעמיו אל אתר הבניה, בכדי לאמוד את מידת הנזק.
להפתעתו, כאשר הגיע אל אתר הבניה החשוך, כשפנס בידו – התברר לו כי כל שבעים חביותיו מכוסות היטב בלוחות עץ, שמאן דהו טרח להשיג ולהניח עליהן… אפילו טיפה אחת של מים לא חדרה לחביות! כל נזק לא נגרם!
יחיאל תהה בליבו אודות זהותו של המושיע האלמוני. "אולי היה זה אליהו הנביא? אולי המלאכים שליוו אותי בדרכי אל ביתי בליל שבת?" חלפה בליבו מחשבה, אולם הוא מיהר לדחותה… "וכי מי אני ומה חיי, שיעשו נס מיוחד משמים בכדי להציל את חביותי משחת?" הרהר, ובכל זאת: הסבר אחר – אין…
את התשובה – לא קיבל יחיאל באותו הלילה. רק למחרת בבוקר, כאשר הגיע אל אתר הבניה כמדי יום ביומו – הגיעו לאזניו מהמגרש הסמוך זעקותיו של מנהל העבודה מטעם 'סולל בונה', אשר צעק בזעם על פועליו, שלא היו מבני ברית: "הלא שלחתי אתכם ביום שישי אחר הצהריים לכסות את החביות! מדוע הן נשארו גלויות? המלט התקלקל כולו! מדובר בהפסד עצום!" השתולל הלה, ואילו הפועלים השיבו: "איננו יודעים מה אתה שח… ביצענו את המשימה באופן מלא: כיסינו שבעים חביות!"…
רק אז התברר, כי הפועלים ששלח מנהל העבודה של 'סולל בונה' – כיסו בטעות את חביותיו של יחיאל, במקום את החביות המיועדות לחברתם שלהם… כך, דוקא החביות שבעליהן נמנע בכל מחיר מלחלל את השבת – ניצלו, בעוד האחרות – ירדו לטמיון כולן…
ללמדנו, כי משמירת שבת, לא זו בלבד שאין מפסידים – אלא שגם מרוויחים! קדושת השבת – מביאה בכנפיה ברכה, והברכה הזו הינה הרווח הכי גדול שניתן להעלות על הדעת!
ומכאן, תשובה לשאלתנו: שכן נמצא ש'קדושת השבת' ו'ברכת השבת' – צועדות אמנם שלובות זרוע, ואין אלו שני עניינים נפרדים זה מזה – אלא שני צדדיו של אותו מטבע עצמו…
תחילה – היה 'אדם'!
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (ו', ט')
לכאורה, אם נתבונן בפסוק זה, נמצא כי המילה 'איש' – מיותרת, שכן די היה אילו נכתב: "נח צדיק תמים היה בדורותיו"! מדוע בכל זאת מוסיפה התורה את המילה 'איש'? על איזו תוספת מעלה היא נועדה להורות?
הבה נתבונן במעשים הבאים, מבית מדרשו של גאון המוסר רבי ישראל סלנטר זי"ע, ומתוכם נמצא תשובה לפליאתנו:
המעשה הראשון, התרחש ביום השנה לפטירת אביו של הגרי"ס. רבי ישראל התכוון כמובן לומר קדיש באותו היום לעילוי נשמתו של אביו, אולם או אז התברר לו, כי בין המתפללים ישנו אחד שהיום חל יום השנה לפטירתה של בתו, וכי אף הוא מבקש לזכות ב'קדיש' לעילוי נשמתה!
מבחינה הלכתית, כמובן, היתה לגרי"ס קדימה על פני אותו יהודי, שהרי במקרה שלו – מדובר היה בחיוב מן הדין. ובכל זאת: כאשר הבחין באותות צער על פניו של אותו יהודי, שהתברר לו כי לא יזכה לומר 'קדיש' אחר בתו – לא היסס רבי ישראל אפילו לרגע: הוא ויתר על זכותו לטובת האב השכול!
המתפללים, השתאו לנוכח המעשה: כלום יעלה על הדעת שרבי ישראל סלנטר יחמיץ את הזכות לומר קדיש ביום פטירתו של אביו? הלא מדובר במצוה של 'כיבוד אב', ועילוי נשמה לנפטר! אולם לשאלתם, הסביר רבי ישראל ואמר: "דעו לכם, כי גדולה זכות זו שנתגלגלה על ידי אבי, לגמול חסד עם אדם מישראל – יותר ממאה קדישים!"…
ועוד מעשה מבית מדרשו של הגרי"ס סלנטר:
בתקופת אלמנותו, התגורר רבי ישראל בביתו של אחד מעשירי קובנא שנמנה על מקורביו. באחד הימים, הבחינו בני הבית כי רבי ישראל נוטל את ידיו בשיעור מצומצם של מים, כדי רביעית בדיוק, בו בזמן שדלי מלא של מים היה מזומן לפניו… סקרנותם של בני הבית גברה עליהם, הם מיהרו לשאול את רבי ישראל לפשר הנהגתו – תוך שהם מציינים את ההלכה הידועה על פיה מן הראוי להדר וליטול ידיים בשפע של מים, ואילו הוא השיב והסביר:
"פשוט מאד… ביתכם, כידוע, ניצב במעלה ההר, בעוד הבאר נמצאת בעמק… הבחנתי כי המשרתת, שכבר אינה צעירה לימים, נאלצת ללכת שוב ושוב אל הבאר ולהתאמץ בסחיבת המים, תוך שהיא כמעט קורסת תחת כובד המשא… מעתה, אמרתי לעצמי: "אמנם ישנו הידור בנטילת ידיים במים בשפע… אולם להדר במצוות על חשבון כתפיהם השבורות של אחרים – אין זה ראוי!"…
ולסיום, עוד סיפור אחרון:
היה זה כאשר התארח רבי ישראל באחת העיירות, ואחד מתלמידיו האמידים ניגש להזמינו להתארח אצלו בסעודת ליל שבת. לאחר שחקר את בעל הבית על אודות הנהגת שולחנו, ושמע כי הינו מקפיד על כל דקדוקי הכשרות, כאשר אף המבשלת הינה אלמנה בת טובים, כשרה וצנועה; ולאחר שזכה אף לתיאור אודות הסעודה המרוממת המתובלת בדברי תורה ובזמירות בשפע – נענה רבי ישראל להזמנה, אולם בתנאי קודם למעשה: שהסעודה לא תמשך יותר מאשר שעתיים…
בלית ברירה, ניאות התלמיד לקבל את התנאי, ואכן, הסעודה התנהלה בזריזות, כאשר המנות מוגשות בזו אחר זו, ובתוך כשעתיים כבר מובאים אל השולחן 'מים אחרונים'. רק אז, העז התלמיד לפנות אל רבו ולשאול: "רבי, וכי מה פגם מצא רבי בהנהגת שולחני, עד שביקש כי אקצר בסעודה לכדי שעתיים בלבד – לא יותר?".
במקום תשובה, ביקש הגרי"ס מבעל הבית כי יקרא למבשלת האלמנה, ומשזו הגיע – פנה אליה ואמר בהתנצלות: "סלחי לי, גברת, על שהטרחתי אותך הערב להגיש את המנות במהירות בזו אחר זו!". ואילו המבשלת נענתה על אתר והשיבה: "אדרבה, רבי… ברכות יחולו על ראשו! הלואי שיתארח בביתנו מדי שבוע בשבוע! בכל שבת – בעל הבית מאריך בסעודה עד לשעות מאוחרות, ואני – ברכי כבר כושלות מרוב עייפות… אולם השבוע, הודות לבקשתו של הרבי, הנה כבר הסתיימה הסעודה – ואני יכולה לפנות אל ביתי ולתת מנוח לעצמותי!".
כעת, פנה רבי ישראל אל תלמידו ואמר לו: "אתה מבין? להאריך בסעודה, לומר דברי תורה ולזמר זמירות שבת בקול ערב – הרי זו הנהגה ישרה ויפה… אולם במה דברים אמורים? כאשר היא אינה פוגעת באחרים!"…
הנה כי כן. זה אמנם המסר העולה מבין כל המעשים כולם: הידור במצוות – הפלא ופלא… אבל לא על חשבון אחרים! תחילה – צריך האדם להיות 'איש', להיות 'בן אדם', ורק לאחר מכן – יכול הוא להיות 'צדיק תמים'!
בכך, משבחת התורה הקדושה את נח, שהיה 'איש' – ולאחר מכן 'צדיק תמים', ולא חס וחלילה להיפך…
כח ההרגל
אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ (י"ב, י"ג)
אנו מוצאים בפסוק זה, כי אברהם אבינו פונה אל שרה אשתו בלשון תחינה ובקשה, ומפציר בה כי תאמר למצרים שהינה אחותו, מבלי לחשוף את העובדה שהיא אשתו, שכן הוא חושש שמא אם ידעו המצרים ששרה נשואה לו – הם יהרגוהו בכדי ליטול אותה ממנו. ולכאורה, עלינו להבין: אם אכן מדובר בחשש של 'פיקוח נפש' – מדוע אברהם מבקש זאת בלשון 'תחינה' ו'הפצרה'? הלא לכאורה היה עליו להורות לשרה לנהוג כך – חד משמעית!
תשובה לשאלתנו, נמצא בעקבות המעשה הבא:
בדרך המובילה ל'סלוניקי', עיר הנמל של יון, נסע ביום מן הימים עגלון יהודי עם עגלתו הנוחה. לפתע, הבחין ביהודי בלתי מוכר העומד על אם הדרך ומנופף בידו נמרצות. משך אפוא העגלון ברסן הסוסים, עצר את עגלתו, ובירר למבוקשו של הזר – שאמר: "אולי תוכל לעזור לי, יהודי יקר? אני כבר שעות הולך בדרכים, רגלי כואבות, וכוחותי אזלו זה מכבר… אם תואיל להעלות אותי על עגלתך, ולקדם אותי בדרכי – יהיה זה חסד של ממש!".
ואכן, מיודענו העגלון, נענה. את הדרך – היה עליו לעשות ממילא, ומדוע לא ירוויח מן הצד מצוה יקרה ששכרה בזה ובבא? לאחר שבירר את מחוז חפצו של הזר, ונענה כי הלה צריך להגיע לכפר הסמוך לסלוניקי – הזמינו לעלות אל עגלתו, הניף את שוטו, והמשיך בדרכו.
דא עקא, שלאחר מספר שעות, הרגיש מיודענו העגלון כי כוחותיהם של סוסיו הולכים ואוזלים. הם שירכו את צעדיהם בלאות, וניכר היה כי לא יוכלו להמשיך כך עוד זמן רב. משום כך, החליט להכנס אל פונדק דרכים סמוך, כאשר הוא מותיר את העגלה והסוסים בפתח בית האכנסיה, כמקובל, ונכנס פנימה עם האורח, אותו הזמין לסעוד עמו ואף להשאר ללון במקום על חשבונו, על מנת שיוכלו להמשיך בדרכם למחרת, השכם בבוקר.
אלא שבבוקר המחרת, כאשר פקח את עיניו, ציפתה לו הפתעה בלתי נעימה בעליל. לאזניו הגיעו קולות שיחה, שהתנהלה בין האורח אותו צירף למסעו בטוב ליבו, כשהוא מורה לבעל האכסניה להכין את סוסיו ואת עגלתו בהקדם, בכדי שיוכל לצאת לדרך אשר אצה לו עד מאד…
כשקורי שינה עדיין מעטרים את עיניו – מיהר מיודענו העגלון לצאת את החדר, ואו אז, לחרדתו, פנה אליו הנוסע ואמר: "התלבש מהר… עלינו להמשיך במסע! סוסי כבר נחו די והותר, ואפשר לצאת לדרך!".
"סוסיך? הלא אלו סוסי שלי הרתומים לעגלתי מימים ימימה!" קרא העגלון, אולם האורח המחוצף לא התבייש להתריס בפניו: "שקרן שכמותך! אני חסתי עליך והעליתי אותך אל עגלתי חינם אין כסף, ואתה עוד מעז לשקר ולטעון לבעלות על סוסי ועגלתי?".
העגלון הנבוך וחסר האונים, לא ידע את נפשו. מה יעשה? כיצד יוכיח את צדקתו? אולם אז – פנה בעל האכסניה אל שני הניצים ואמר להם: "יודעים אתם? בסלוניקי – מתגורר החכם היהודי רבי יעקב קובו, והוא, בחכמתו, בודאי ידע להוציא את משפטכם לאור!".
ההצעה התקבלה על דעתם של השנים, שכן טובה ממנה לא נמצאה. עד מהרה שמו את פעמיהם אל סלוניקי, היישר לביתו של רבי יעקב, שאכן, פקחותו היתה לשם דבר, ומכל קצוות המדינה היו באים אליו יהודים וגויים כאחת, בכדי שיכריע בויכוחים שונים שהתגלעו ביניהם מעת לעת.
כאשר הגיעו אל ביתו של רבי יעקב, הקשיב הצדיק לטענותיהם בסבלנות רבה. למעשה, שניהם טענו את אותה טענה בדיוק: כל אחד מהם סיפר כי העלה את משנהו על עגלתו בטוב ליבו, וכעת הלה מבקש לעושקו וליטול את ממונו במרמה…
לאחר ששמע רבי יעקב את טענותיהם של הצדדים, הורה להם לצאת אל החדר הסמוך ולהמתין שם מעט עד שיתיישב בדבר ויכריע בדינם. בקוצר רוח המתינו שני היהודים לפסק דינו של הרב, אולם ההמתנה התארכה והתארכה, הרבה מעבר למצופה… רק לאחר שעה ארוכה הופיעה בפתח החדר דמותו של הרב, שקרא: "העגלון יגש ראשון אל חדרי!".
לשמע הקריאה, מיהר העגלון האמיתי לקום ממקומו ולגשת אל הרב, כאשר רק לאחר שניות ספורות – התעשת גם הנוסע וקם בעקבותיו. כעת, פנה רבי יעקב אל השנים ואמר:
"נראה לי, שכעת ברור לכולנו מי הוא העגלון האמיתי… זה שקם מיד כאשר קראתי לו! יהודי זה, הינו עגלון מימים ימימה, והוא רגיל לענות לתואר 'עגלון'… לעומתו, אתה" אמר בפנותו אל הנוסע הרמאי, "מעולם לא היית עגלון, ועל כן חלפו שניות ארוכות עד שהתעשתת והבנת כי עליך לקום ממקומך… אין לי אלא להכריע ולפסוק בבירור כי העגלה שייכת למי שהוכיח כי הינו בעליה האמיתיים, ואילו אתה, בוש והכלם על שביקשת לשלוח יד ברכושו של רעך!" סיים הרב ונעץ מבט מצמית בנוסע השפל.
ואנו על פי דרכנו למדנו, כי קשה מאד לאדם לשנות את הרגלו ואת תפיסתו ביחס לעצמו… מי שרגיל להקרא 'עגלון' – יענה לשם זה מיד, בעוד מי שלא התרגל לכך מעודו – לא יגיב באופן טבעי כאשר יכנוהו בתואר זה.
ומכאן, לשאלתנו, עליה משיב היה הגאון רבי איצ'לה מוולאז'ין ואומר כך:
אברהם אבינו אכן היה יכול לדרוש משרה כי תציג את עצמה כאחותו כאשר יגיעו מצריימה – שכן פיקוח נפש היה בדבר, אולם התועלת שבכך – היתה מוגבלת: ניתן היה לשער, שמאחר ואינה רגילה להציג את עצמה באופן זה – הרי שכאשר יפנו אליה וישאלו לזהותה, היא תאמר מתוך הרגל כי הינה אשתו של אברהם!
לפיכך, כבר בהיותם בדרך, ביקש אברהם משרה כי תתחיל להתרגל להציג את עצמה כאחותו בכדי שבבואה למצרים – כבר תתרגל ל'תואר' זה, ולא תתבלבל מתוך הרגל חלילה… אכן, בשעה זו – עדיין לא היה משום פיקוח נפש בבקשתו של אברהם, שכן לעת עתה טרם נשקפה לו כל סכנה, ולכן לא היה ביכולתו לדרוש משרה שתמלא את בקשתו – אלא רק להפציר בה בלשון 'נא'…
"ויחלק עליהם לילה"
ברש”י: "מדרש אגדה, שנחלק הלילה , ובחצות ראשון נעשה לו נס , וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים.
מה הקשר בין שני האירועים: הצלת לוט, ויציאת מצרים?
מסופר על יהודי שהתחיל לעסוק במסחר. אמרה לו אשתו שכדאי וראוי ליתן צדקה לפני העסקה ע"מ לקבל סיעתא דשמיא.
מצאו הדברים חן לפני האיש וחיפש למי ליתן ואמרו לו ליתן לר' זושא (עוד טרם שנתפרסם).
נתן, ואכן עשה חיל וכך בכמה עסקאות.
יום אחד הגיע לר' זושא על מנת ליתן צדקה אולם לא היה בבית ואמרה לו אשתו שהלך לרבו – המגיד ממעזריטש. אמר לעצמו אותו יהודי אם לר' זושא יש רב, אתן ישירות לרב ואצליח עשרות מונים.
הלך ונתן לו צדקה ונכשל בעסקה וכך בעוד כמה עסקאות.
בא לו אצל ר' זושא ושאל מי גדול יותר אתה או המגיד? אמר ר' זושא, בוודאי שהמגיד ממעזריטש.
אם כך, שאל היהודי, מדוע לא הצלחתי בעסקי לאחר שנתתי לו?
אמר לו ר' זושא: אני איני ראוי לקבל, אולם מאחר ואתה נתת למי שאינו ראוי, גם מהשמים לא הקפידו ונתנו לך אע"פ שאינך זכאי.
אבל כאשר אתה התחלת לעשות חשבונות, למי ראוי יותר לתת, גם בשמים עשו חשבון, ומצאו שאינך ראוי לכך.
הצלת לוט נעשתה אע"פ שלא היה ראוי לכך, שנפרד מעל אברהם.
אמר הקב"ה אתם עשית עם מי שאינו ראוי, גם אני אעשה עם בנ"י, שהיו במ"ט שערי טומאה, ואוציאם ממצרים אע"פ שאינם ראויים לכך.
כיצד מרפא המלאך רפאל?
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה (י"ח, ב')
לכאורה יש להתפלא: הלא ידוע, כי מעשה זה אירע ביום השלישי למילתו של אברהם אבינו. ובכן, ביום זה, בו החולי שבעקבות המילה כבד במיוחד, קשה להבין: כיצד היה ביכולתו של אברהם לרוץ לקראת האורחים? ומדוע הוא לא הסתפק בהליכה?
זאת ועוד: לאחר שבתחילת הפסוק כבר נאמר שאברהם ראה את שלשת האורחים ניצבים עליו, מדוע חוזרת התורה שוב וכותבת: "וירא וירץ לקראתם"? הלא אנו כבר יודעים שהוא ראה אותם!
תשובה לשאלות אלו, נמצא במעשה הבא:
תלמיד חכם יקר, בשם רבי יהושע, זכה להקים את ביתו עם בתו של אחד הגבירים הגדולים ביותר בעיר וילנא, כאשר חמיו מתחייב להחזיק את הזוג הצעיר על חשבונו ולהסמיכם על שולחנו למשך תקופה ארוכה.
דא עקא, שמספר שנים לאחר נישואיו של רבי יהושע – אירע אסון נורא: חמיו נפטר לבית עולמו באופן פתאומי! עם תום ימי השבעה – קראה האלמנה הטריה לחתנה, ואמרה: "אתה בודאי יודע, כמה כיבד חמיך את תורתך, וכמה שאף שתוכל להקדיש את כל כולך לתורה ולעבודה… אולם מה לעשות והוא אינו בין החיים? אני – לא אוכל למלא את מקומו, שכן עלי לדאוג ליתומים הרכים, ועל כן, כעת, אין מנוס: עליך ליטול על עצמך את המשימה, ולמלא את מקום חותנך!".
לשמע הדברים, כמעט התעלף רבי יהושע… האם יעלה על הדעת שהוא יעזוב את התורה הקדושה, משוש חייו, לטובת עיסוק בעניני העולם, במקח וממכר? ובפרט, טען: "הלא מעולם לא התנסיתי בעולמו של מסחר, ואין לי בכך שיג ושיח! הלא מתוך בורות, עלול אני למוטט את כל עסקיו של חמי ולהוריד את עושרו לטמיון!". אולם חמותו היתה איתנה בדעתה: "מי שיודע ללמוד, ידע גם לנהל עסק!" טענה.
בלית ברירה, פנה רבי יהושע אל רבותיו ודרש בעצתם, בתקוה שהם יניאוהו מלפרוש מעולמה של תורה ולו במשהו… אולם להפתעתו, דעתם דוקא היתה שונה: הם הבהירו, כי אם לא יהיה מי שיחזיק בידו – בלאו הכי לא יוכל להמשיך לשקוד על תלמודו בלא הפרעה, והם אף הזכירו את חובתו להכיר טובה לחמיו ולמשפחתו…
לפיכך, בלב כבד, קיבל רבי יהושע את דרישתו של חמותו, ונכנס למלא את מקומו של חותנו. ואמנם, בדיוק כפי שצפתה החמות מראש: ההצלחה האירה לו את פניה, חכמת התורה הדריכה אותו גם בנתיבות המסחר, ועד מהרה נודע שמו לתהילה כאחד מגדולי הסוחרים ומעשיריה של וילנא. עסקיו של חמיו שנמסרו בידו שגשגו ופרחו, פי כמה וכמה מכפי שהיו בחיי חיותו של החותן העשיר!
אולם גם כעת, לא התבלבל רבי יהושע, לא החליף בין עיקר לטפל, ולא המיר עולם עומד בעולם חולף… כל רגע פנוי – נוצל על ידו עד תום בכדי להמשיך ולהגות בתורה, כאשר הגמרא הינה בת לווייתו בכל מסעותיו. כך, גם באותו מסע שערך לפולין, בכדי לקשור קשרי מסחר עם כמה מחרשתני האריג הבולטים שבמדינה.
באותו מסע, הזדמן לרבי יהושע לעבור בין השאר בעיר מעזריטש, והוא השתוקק להכיר את 'המגיד ממעזריטש' – אשר שמו נודע לתהילה, ולתהות על קנקנו. ואכן, הוא נכנס אל הקודש פנימה, כשבכוונתו להעלות בפני המגיד כמה מהקושיות שהעסיקו אותו בלימודו בתקופה האחרונה, אולם בעמדו בפני הצדיק – נמס ליבו, והוא שכח לחלוטין את תכניותיו…
המגיד מצידו – הושיט לו את ידו לשלום, התבונן בו במבט חודר, ולאחר מכן אמר לו: "דע לך בני, כי כל הרפואות וסמי המרפא שנותנים הרופאים לחולים – אינם מועילים במאומה… אתה יודע מי מרפא את החולים? הרופאים בעצמם! אל כל רופא – מתלווים מלאכים משמים, מלאכי רפואה, והם אלו שמרפאים את החולים! כל התרופות – אינן אלא למראית עין!
"ככל שהרופא גדול יותר" – הטעים המגיד, "כך גדולים הם המלאכים המתלווים אליו. בעוד אל הרופא הגדול ביותר – מתלווה המלאך רפאל בכבודו ובעצמו, והוא זה שמרפא את החולים שאותו רופא פוגש בהם!" סיים, ולאחר מכן פטר את רבי יהושע לשלום, מבלי להוסיף ולו מילה אחת נוספת…
כאשר יצא מחדרו של המגיד, לא ידע רבי יהושע את נפשו. "מה ביקש 'המגיד' ללמדני? האם רופא אני, או בן רופא? מה לי ולרופאים, מה לי ולרפואות?" תהה בליבו, אולם ככל שהפך בדבריו של המגיד – לא עלה בידו למצוא בהם כל משמעות אחרת או כוונה נסתרת. בלית ברירה, נואש לבסוף מלרדת לחקר כוונתו של הצדיק, והסיח את הדברים מדעתו.
אך הנה, לא חלפו אלא שלשה חודשים מאז אותו היום, ורבי יהושע, אשר בינתיים חזר ממסעו אל עירו, וילנא, לאחר שהשיג הישגים נפלאים וקשר קשרים עסקיים מסועפים בפולין – נפל למשכב לפתע. טובי הרופאים שהוזעקו אל מיטתו של רבי יהושע – לא הצליחו לעמוד על טיבה של מחלתו, ולא כל שכן שלא היה בידם לסייע… הם אמנם רשמו אי אלו תרופות, אולם ניכר שעשו זאת רק בכדי לצאת ידי חובה ולהצדיק את שכר טרחתם… המלצתם היתה בעיקר על מנוחה מוחלטת ואכילת מאכלים בריאים…
ובינתיים, רבי יהושע, הגביר הגדול, הולך ודועך מיום ליום. גם רופאים נוספים שהובאו מרחוק, לא הועילו במאומה, וכבר נראה היה כי חלילה נגזרה גזירה, והחתן ילך בדרכו של חותנו…
אולם אז, לפתע, נודע כי הקיסר עומד להגיע אל העיר עם פמלייתו לביקור רשמי, ועמו, מטבע הדברים, גם רופאו האישי. רופא זה, היה הרופא הגדול ביותר בכל המדינה, ולא בכדי זכה במשרה הרמה… כעת, הרהרו ראשי הקהל, שדאגתם לידידם, רבי יהושע, הדירה שינה מעיניהם: "אילו רק ניתן היה להביא את רופאו של הקיסר אל רבי יהושע, בכדי שינסה להעלות ארוכה למחלתו – מי יודע? אולי הוא היה מצליח במקום שבו כל עמיתיו הרופאים נכשלו!".
וממחשבה למעשה… כאשר נכנסה פמלייתו של הקיסר לוילנא, לקול תרועות ההמון – מיהרו ראשי הקהל לפרוץ אל עבר מרכבתו של הקיסר, ולהפיל את תחנוניהם בפניו כי יאות לשגר את רופאו האישי אל ביתו של אחד מחשובי העיר, שנפל למשכב וכעת הוא נוטה למות ממש…
לנוכח תחנוניהם של היהודים הנכבדים, לא יכול היה הקיסר להשאר אדיש. הוא אישר לרופאו האישי, שהיה בעצמו יהודי, להצטרף אל ראשי הקהל – שלא התעכבו אפילו לרגע: בשל הדוחק הרב ששרר ברחובות העיר, לרגל ביקורו של הקיסר – הם נשאו את הרופא על כתפיהם, בכדי שיוכל להגיע במהירות המירבית אל מיטתו של רבי יהושע…
אלא שלרופא המלכותי, ד"ר אהרן גרדיא שמו, די היה במבט חטוף בפניו של החולה – בכדי להבין כי איחר את המועד… "וכי מחיה מתים אנכי? לשם מה קראתם לי? הלא לא נותרו לאדם זה אלא דקות ספורות של חיים בלבד! הוא גוסס!" קרא הרופא בכעס ומיד סב על עקבותיו ופנה לעזוב את הבית, אולם ראה זה פלא: בטרם הספיק הרופא להגיע אל הדלת – הוא העיף מבט נוסף אל עבר החולה, ולפתע נראה היה כי ישנו שיפור מסויים…
לנוכח התפנית, שב הרופא וניגש אל מיטתו של רבי יהושע, מישש את הדופק, ולאחר מכן הכריז: "אכן, ניכרת הטבה! שינוי מפתיע לטובה!". כעת, מיהר הרופא למסור מרשם לאחד מבני הבית, תוך שהוא מאיץ בו למהר אל בית המרקחת הקרוב ולהביא את התרופה שעשויה לשפר את מצבו של החולה.
אולם בטרם הספיק הלה לשוב, כבר ניכרה הטבה נוספת במצבו של החולה… נוכח השינוי המהיר לטובה, שינה הרופא את דעתו, והגיע למסקנה כי התרופה הקודמת שרשם – עשויה להיות חריפה מדי… הוא מיהר לשלוח מרשם נוסף בידו של שליח נוסף מבני הבית, אולם שוב, כאילו ניסה החולה להתל בו: אך יצוא יצא השליח לדרכו – וכבר ניכרה הטבה נוספת במצבו של החולה, ואדמימות החלה פושטת בלחייו…
בעוד הרופא עומד וחוכך בדעתו מה לעשות כעת, וכיצד יוכל להשיב את שני השליחים הראשונים בכדי להחליף את המרשם שבידם במרשם שלישי, שוב ניכרה הטבה נוספת במצב החולה, עד שמספר רגעים לאחר מכן הוא כבר ירד ממיטתו כאחד האדם ממש!
כאשר חזרו לבסוף השליחים עם התרופות שביקש הרופא, מיהר הלה לרוקן את תכולתם ארצה, והכריז בגילוי לב: "אין לי מה לעשות כאן… החולה נרפא לחלוטין, ואין לי כל חלק בכך… היה זה נס גלוי!" הבהיר, ופנה ללכת.
אולם כעת, היה זה רבי יהושע שהפציר ברופא כי ימתין לרגע, והחל מספר לו אודות ביקורו אצל המגיד ממעזריטש, חודשים ספורים קודם לכן… "המבין אתה?" הטעים רבי יהושע, "אתה הגעת לכאן, ועמך – הגיע המלאך רפאל, אשר היה זה שהעלה מזור למחלתי!".
ולסיום רק נספר, כי לשמע דבריו של רבי יהושע – חלפה צמרמורת בגופו של הרופא היהודי, אשר בילדותו גדל בביתם של הורים שומרי תורה ומצוות, עד שסטה מן הדרך וכמעט ששכח מיהדותו… תקופה קצרה לאחר מכן התפטר הרופא מתפקידו בחצר הקיסר, ומיהר לשים את פעמיו אל חצרו של המגיד – אשר קיבלו במאור פנים ואמר לו: "הו… כבר זמן רב שאני ממתין לך! הבה נרפא איש את רעהו: אתה תרפא את גופי החולה, ואילו אני – ארפא את נשמתך!".
והיו מספרים, כי לא משה ידו של הרופא מידו של המגיד, עד שהיה לבעל תשובה גמור, ולאחד מגדולי תלמידיו!
ומכל מקום, אנו על פי דרכנו למדנו, כי בכדי שהמלאך רפאל, הצועד עם הרופא הגדול ביותר, ירפא את החולה – הוא אינו צריך לעשות מאומה… מספיקה עצם נוכחותו – בכדי להעלות מזור למחלתו!
ומכאן, תשובה לשאלתנו:
שכן הלא ידוע, שאחד המלאכים שהגיעו לאהלו של אברהם בדמות ישמעאלים – היה המלאך רפאל, שנשלח בכדי לרפאו מחולי המילה. ובכן, בכדי לרפא את אברהם אבינו – הוא לא היה צריך לעשות מאומה… מיד כאשר ראה אברהם את המלאך רפאל – הוא כבר התרפא, והיה ביכולתו לרוץ לקראת אורחיו!
לפיכך, חוזרת התורה ומדגישה: "וירא וירץ לקראתם", להורות, כי ה'וירא' – היה סיבה ל'וירץ'… משום שראה אברהם את המלאך רפאל, ובכך התרפא מחוליו – כבר היה ביכולתו לרוץ לקראת האורחים מפתח האוהל…
הספד שלא לשמו – חשש שקר!
וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (כ"ג, ב')
לכאורה יש להבין: מדוע היה הפסוק צריך לפרש כי אברהם הגיע לספוד לשרה? הלא הפסוק הקודם עסק בפטירתה של שרה, ודי היה לכתוב כעת כי אברהם הגיע לספדה ולבכותה!
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
היה זה תקופה קצרה לאחר פטירת חתנו של המשגיח, הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, כאשר הסתלק לבית עולמו הגאון הצדיק רבי אייזיק שר זצ"ל. היה זה מתבקש, כי המשגיח, רבי יחזקאל, ימנה בין מספידיו של רבי אייזיק, אולם להפתעת הכל – רבי יחזקאל סירב בחריפות ובתקיפות. לא הועילו כל ההפצרות: רבי יחזקאל סירב להספיד – בכל תוקף!
לאחר מעשה, כאשר שאלוהו לפשר סירובו הנחרץ – הסביר רבי יחזקאל ואמר: "הלא בימים אלו, אני כאוב ושבור עקב פטירתו של חתני… מעתה, לא ימלט כי בשעה בה אספיד את רבי אייזיק זצ"ל – יתעורר בי הבכי בנקל, כאשר בבכי זה יהא מעורב צערי הפרטי, בעוד השומעים – יהיו סבורים כי אני בוכה רק בשל פטירתו של הצדיק… ובכל, לכך לא אוכל להסכים, שכן הרי זה שקר!".
הרי לנו, כי לעיתים עומד אדם ובוכה על פלוני, בעוד לאמיתו של דבר – בכיו הינו על מישהו אחר לחלוטין…
ומכאן – תשובה לשאלתנו:
שכן הנה, כבר הקשה הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, מדוע הסדר בפסוק הינו קודם 'לספוד' לשרה – ורק לאחר מכן 'לבכותה'? הלא בגמרא מצינו (מו"ק כ"ז, ע"ב), כי שלשת ימי האבל הראשונים הם ימי 'בכי', בעוד ל'אבל' – מוקדשים כל שבעת הימים, ואם כן מן הראוי היה להקדים את ה'בכי' – ל'הספד'!
אכן מיישב רבי יהונתן אייבשיץ, כי הנה מצינו שיטה במדרש (בר"ר נ"ח, ה') על פיה אברהם הגיע להספדה של שרה מקבורתו של תרח אביו. מעתה, אילו היה אברהם בוכה בתחילה – היו הכל סבורים שהוא אינו בוכה על שרה, אלא על תרח אביו… לפיכך, הקדים אברהם לספוד לשרה, בכדי שלכולם יהיה ברור כי הבכי שיבוא בעקבות ההספד הזה – הינו על שרה ולא על תרח…
מעתה, נוכל להבין כי זו הסיבה לכך שהתורה מדגישה כי הספדו של אברהם היה על שרה, שכן כל הסיבה לכך שהוקדם במקרה זה ההספד לבכי – היה רק בכדי להדגיש כי ההספד כמו גם הבכי הינם בעקבות פטירתה של שרה הצדקת ולא בעקבות פטירתו של תרח אבי אברהם, וכך לא יהיה חלילה שמץ של שקר בבכיו ובהספדו של אברהם!
הכנסת
אורחים – בשלמות!
וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד
צָעִיר (כ"ה, כ"ג)
ופרש"י (ע"פ הגמרא במסכת ע"ז
י"א, ע"א): "שני גוים בבטנך – גיים כתיב וכו', אלו אנטונינוס ורבי,
שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים".
אנו מוצאים, כי עשירותם של רבי ואנטונינוס
באה לידי ביטוי בכך שלא פסקו מעל שולחנם צנון וחזרת, בין בימות הגשמים ובין בימות
החמה. ולכאורה, עלינו להבין: מדוע נבחרו דוקא שני הירקות הללו בכדי להמחיש את
עשירותם של רבי ואנטונינוס?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
רבי ישעיה ז'וכוביצר, מוכסן עשיר אשר נמנה
על מעריציו של הגר"א מוילנא, מפורסם היה כאדם נדיב לב ומכניס אורחים שאין
כמותו. לא רבים ידעו, אך הוא אף היה תלמיד חכם בעל שיעור קומה כשלעצמו: בשעות היום
– היה ביתו תמיד מלא וגדוש באורחים עוברי אורח, אולם לאחר שעלו על יצועם – הוא היה
יורד אל מרתף ביתו, שם עסק בתורה כל הלילה, בנגלה ובנסתר.
והנה, היה זה פעם בערב שבת, לאחר חצות
היום, כאשר עברו שלשה סוחרים יהודים בעיירתו של רבי ישעיה, ז'וכוביץ. הם היו בדרכם
בחזרה אל ביתם, לאחר שהשתתפו ביריד שהתקיים באחת מערי ליטא. רבי ישעיה, אשר קיווה
לזכות במצוות הכנסת אורחים, מיהר לצאת לקראת שלשת הסוחרים ולהזמינם לשבות בביתו,
אולם הם – סירבו. אצה להם הדרך, ובכוונתם היה להגיע אל העיר הבאה עוד בטרם תשקע
החמה.
דא עקא, שלבורא העולם היו תכניות אחרות…
לאחר שעברה העגלה ובה הסוחרים כברת דרך לא ארוכה, נשבר אחד מאופני העגלה. לעגלון
לא נותרה ברירה כי אם לשוב רגלית לז'וכוביץ, ובהגיעו אל העיירה – פנה אל רבי ישעיה
וביקש אם יואיל למכור לו גלגל חילופי בכדי שיוכל לתקן את עגלתו.
רבי ישעיה, כמובן, נענה לבקשה בשמחה, אולם
הוא הזהיר את העגלון: "מהר והשב את הסוחרים אל העיירה, היישר לביתי, שכן הם
לא יספיקו בשום אופן להגיע אל מחוז חפצם בטרם כניסת השבת!". ואכן, כך עשה
העגלון, כאשר אף הסוחרים מבינים כי לנוכח הנסיבות – מוטב להם לשבות בז'וכוביץ מאשר
למצוא את עצמם עם כניסת השבת על אם הדרך.
אך הנה, ראה זה פלא: כאשר הגיעו הסוחרים
אל בית אכסנייתו של רבי ישעיה, הוא קיבלם בסבר פנים יפות, אך מיד לאחר מכן פנה
אליהם ואמר: "רבותי… כפונדקאי, אינני אוהב שעומדים איתי על המקח לאחר
השבת… לכן, אני מבקש להבהיר מראש: המחיר עבור אירוח של יומיים, עד ליום ראשון
בבוקר, כולל שלשת סעודות השבת וסעודת מלוה מלכה – הינו חמשה זהובים! בתמורה לסכום
זה – תקבלו שירות לעילא ולעילא, ואף סעודות כיד המלך!" הבהיר.
המחיר, היה נראה לסוחרים מופרז מעט, אולם
השעה לא היתה כשרה לעמוד על המקח… הלא הם צריכים מקום לעשות בו את השבת! בלית
ברירה הם הסכימו למחיר שנקבע על ידי רבי ישעיה, אולם במהלך השבת – עמדו על זכותם
לקבל את כל שהובטח להם: סעודות דשנות, יינות משובחים, וכל אשר שאלה נפשם, כאשר בעל
הבית מתאמץ לשרתם בכל כוחו – כיד המלך.
ביום ראשון בבוקר, בטרם יצאו לדרכם –
ניגשו הסוחרים אל רבי ישעיה, והושיטו לו את דמי האירוח כפי שסוכם: חמשה זהובים
לאיש. אולם להפתעתם, רבי ישעיה דחה את התשלום והשיב להם את כספם במלואו…
"כאשר מזדמנת לידי מצוות הכנסת אורחים, האם יעלה על הדעת שאמכור אותה בתמורה
לכמה זהובים? חלילה לי מעשות זאת!" הבהיר.
את פליאתם, נוכח התנהגותו המשונה של בעל
הבית, לא הצליחו הסוחרים לכבוש בליבם: "אם כוונתך היתה לקיים בנו מצוות הכנסת
אורחים, מדוע לא אמרת זאת מלכתחילה? מדוע דרשת תשלום עבור האירוח, ואף הפרזת
וביקשת מחיר יקר במיוחד?" הם שאלו, ורבי ישעיה נענה והסביר:
"ראו נא… אילו הייתי אומר לכם מראש
שהאירוח בחינם, אתם הייתם נוהגים בחסכנות, ומשתדלים שלא להכביד יתר על המידה…
אני לעומת זאת, חפצתי שתנהגו בדיוק להיפך: שתבקשו כל מה שברצונכם, ותרגישו בנוח
לדרוש מהטוב ביותר! לכן, הצגתי את הדברים כביכול בכוונתי לגבות מכם תשלום מלא,
ואפילו מופרז, עבור האירוח, וכך יכולתי לדעת נאמנה כי לא תחסכו מעצמכם מאומה!"…
הנה כי כן: זוהי הכנסת אורחים מושלמת…
זהו חסד אמיתי… אדם שהוא טוב עין בעצם, אינו מסתפק בעשיית מעשה החסד – אלא משתדל
לעשותו באופן המושלם והמשובח ביותר!
מעתה, נוכל להבין מדוע הקפידו רבי
ואנטונינוס שיהיו על שולחנם תמיד צנון וחזרת, שני ירקות אשר מוזכרים בגמרא
כמועילים לעיכול ומרחיבים את המעיים…
שכן רבי ואנטונינוס – היו מהדרים במצוות
הכנסת אורחים, ותמיד היו מסבים על שולחנם רבים שאינם מבני ביתם. בכדי להבטיח
שהאורחים הללו יאכלו הרבה, ובתיאבון רב – הקפידו רבי ואנטונינוס להאכילם צנון
וחזרת, אשר ירחיבו את מעיהם, ויאפשרו להם להיטיב את ליבם בסעודה ככל שניתן – מבלי
כל מגבלה, כך שהמצוה תתקיים בשלימות הרבה ביותר שתתכן!
הצלחות האדם – רק ברוחניות!
וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים (כ"ח, כ' – כ"א)
ופרש"י: "ושמרני – כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך. ונתן לי לחם לאכול – כמו שאמר כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב וכו'. ושבתי – כמו שאמר לי והשיבותיך אל האדמה. בשלום – שלם מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן".
לכאורה יש להבין: אחר שפירש רש"י את כל בקשותיו של יעקב ביחס לנושאים גשמיים, מדוע שינה את דרכו לפתע, ואת המילה 'בשלום' – פירש ביחס לשלום רוחני, שלם מן החטא?
Fתשובה לכך, נוכל למצוא על פי המעשה הבא:
היה זה בתקופה בה כיהן רבינו ה'בית הלוי' כרבה של העיר 'סלוצק', כאשר נקלע בהזדמנות אל העיר 'מינסק'. בהגיעו אל העיר, כמובן, מיהרו כל גדולי העיר וחכמיה לקבל את פניו, ובין הבאים – היה גם אחד מתלמידיו של הגאון בעבר, אשר נעשה ברבות הימים לסוחר אמיד.
ה'בית הלוי' קיבל בחיבה את פניו של תלמידו, הושיבו אצלו, ושאלו: "מה מעשיך?", ואילו התלמיד-לשעבר השיב: "ברוך ה', אני בריא, ויש לי פרנסה בשפע!". אכן, מספר רגעים לאחר מכן, שב ה'בית הלוי' ושאל את הסוחר: "מה מעשיך?", ושוב השיב הלה כי פרנסתו מצויה ובריאותו איתנה. אלא שלא חלפו מספר רגעים, וה'בית הלוי' פנה אל תלמידו בשלישית ובירר: "מה מעשיך?", והפעם, כבר פקעה סבלנותו של הלה…
"יסלח לי רבינו, אך אינני מבין… הלא זו הפעם השלישית בה רבינו שואל את אותה שאלה, עליה כבר השבתי פעמיים! ישתבח הבורא, התברכתי בבריאות, וגם מזונותי מצויים בשפע!" הכריז התלמיד, ואילו ה'בית הלוי' חייך והשיב:
"הלא הינך משיב לי שלא ממין השאלה… אני שאלתי אותך מה מעשיך, ואילו אתה משיב לי אודות מעשיו של הקדוש ברוך הוא… בריאות ופרנסה… הלא לא על כך שאלתי! אני שאלתי על מעשיך שלך! האם אתה קובע עיתים לתורה? גומל חסד? מרבה בצדקה? על שאלות אלו – לא השבת לי מאומה!" הבהיר ה'בית הלוי'…
הרי לנו, כי רק המעשים הרוחניים של האדם – הם שנחשבים למעשיו שלו, בעוד הצלחותיו הגשמיות – אינן אלא מעשי ה', ולא מעשיו של האדם…
מעתה, נמצא תשובה לשאלתנו:
שכן בפסוק הראשון, מתייחס יעקב אל הדברים שיעשה לו הקדוש ברוך הוא, ואומר: אם יהיה אלוקים עמדי, ושמרני וכו', ונתן לי וכו'. אולם בפסוק השני – הוא אינו אומר: וישיבני בשלום – אלא ושבתי בשלום! כלומר: הוא מייחס את המעשה אליו! ולכאורה, הוקשה לרש"י הקדוש, מה פשר ההבדל?
לפיכך, פירש"י כי בפסוק הראשון – מתייחס יעקב אל הטובה הגשמית, וזו אכן אינה מתייחסת אליו, אלא נחשבת למעשי ה' יתברך… לעומת זאת, בפסוק השני – יעקב אינו מתייחס אל ההטבה הגשמית, אלא אל ההטבה הרוחנית, וזו – אכן מתייחסת אליו ונחשבת כמעשה שלו, ולכן אמר: "ושבתי", כלומר: אני אשוב בשלום אל בית אבי – שלם ברוחניות, בלא חטא!
ולא למדתי ממעשיו…
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה (ל"ב, ה')
Dופרש"י: "דבר אחר, גרתי – בגימטריא תרי"ג, כלומר: עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים".
לכאורה יש לעיין: מדוע היה חשוב ליעקב להבהיר לעשיו כי לא למד ממעשיו הרעים של לבן? האם לדעתו, דאג עשיו למצבו הרוחני עד שהיה עליו להניח את דעתו ולהבהיר כי לא הושפע לרעה מדודו? ואם נאמר שכוונתו של יעקב היתה להבהיר לעשיו כי זכות הברכות ראויה שתעמוד לו, מאחר ולא למד ממעשיו הרעים של לבן – הרי שלכאורה צ"ע, שכן הלא מטרתו של יעקב היתה דוקא להניח את דעתו של עשיו ולהבהיר לו כי אינו ראוי לזכות בברכות, בכדי להעביר את קנאתו ושנאתו!
Fאת התשובה, נבין באמצעות שני המעשים הבאים:
ביום מן הימים, הגיע אל העיירה קרסנה, עירו של רבי חיים מקרסנה – תלמידו של הבעל שם טוב הקדוש, לוליין אשר הציג את עצמו כמי שביכולתו לעבור את הנהר הסמוך לעיירה, מגדה לגדה, על גבי חבל המתוח על פני המים. תושבי העיירה, אשר ביקשו לחזות בפלא במו עיניהם – הפצירו בו כי יבצע את הפעלול, אולם הלוליין הבהיר: "רק אם ישלמו לי מאה רובלים, אעשה זאת!".
התושבים, אשר חיפשו הזדמנות להפיג את שגרת העיירה המשמימה, החלו אוספים את הכסף. בינתיים, עברה מפה לאוזן השמועה על אודות הלוליין, והפעלול שבכוונתו לבצע, והמון העם החלו מתקבצים על גדת הנהר. בין המתאספים, היה גם רבי חיים, אשר קולות השאון וההמולה שהתעוררו בעיירה הגיעו לאזניו, והוא ביקש לחזות בפלא בעיניו.
ואכן, משנאסף הסכום – ניגש הלוליין לבצע את אשר הבטיח. הוא מתח חוט חזק על פני הנהר – מגדה לגדה, והחל צועד על גביו אט אט, עקב לצד אגודל. שעה קלה לאחר מכן – השלים את הפעלול, כאשר הגיע בשלום אל גדת הנהר הרחוקה מהעיירה, לקול תשואותיו של ההמון שעצר את נשימתו, וכעת הריע בכל פה.
כעת, החלו תושבי העיירה להתפזר איש-איש אל ביתו, אולם רבי חיים – עודנו עומד על גדת הנהר, שקוע בהרהוריו. לבסוף, נותר רבי חיים לבדו, עם קומץ ממקורביו, אשר הרהיבו עוז ושאלו: "במה מהרהר הרבי?". ואילו רבי חיים, נענה והסביר:
"אני מהרהר בכך, שהלוליין הזה, אשר חצה זה עתה את הנהר על פני חבל דק – סיכן את חייו כפשוטו ממש – עבור מאה רובלים, ובכל זאת, ברור לי, שבשעה בה הוא פסע על פני החבל – הוא לא הרהר אפילו לרגע בכסף שיקבל… אילו הוא היה מסיח את דעתו מהמשימה ומהרהר בתמורה – הוא בודאי היה מאבד את שיווי משקלו ונופל אל המים!
"כלומר: יכול אדם להיות במצב של סכנת נפשות ממש, ובכל זאת – להתרכז באופן מוחלט במשימה העומדת לפניו, עד שאפילו מאה רובלים לא יסיחו את דעתו! מכאן התעוררתי איפוא, ולמדתי מוסר: אם הלוליין הזה יכול להרחיק כל מחשבה זרה מראשו, כלום יהודי אינו יכול לעשות זאת ולעבוד את עבודתו יתברך מבלי שכל מחשבה ופניה זרה תפגום במלאכתו, מלאכת שמים?".
זהו המעשה הראשון, וכעת – אל המעשה השני:
היה זה באחד הלילות, בשעה מאוחרת, כאשר עבר גאון המוסר רבי ישראל מסלנט ברחובה של עיר, והבחין באור הבוקע מאחד הבתים. הוא התקרב אל הבית, הציץ מבעד לחלון, ולפליאתו גילה סנדלר זקן – רוכן על שולחן עבודתו ומתקן נעליים לאור הנר…
"הלא השעה כבר מאוחרת, ואתה כבר אינך צעיר! מדוע אינך עולה על יצועך ונותן מעט תנומה לעפעפיך היגעות?" פנה רבי ישראל אל הסנדלר בשאלה, ואילו הוא, השיב במשפט אשר עתיד היה להוות משפט מפתח השגור בפי כל: "רבי, כל זמן שהנר דולק – אפשר עוד לתקן!".
חדרו המילים אל ליבו הטהור של רבי ישראל, והוא נענה ואמר: "אכן כן… משפט זה – צריך שיעמוד לנגד עינינו תדיר: כל זמן שהנר דולק – אפשר עוד לתקן! כל זמן שהנשמה עדיין בקרבנו, כל זמן שנר החיים טרם כבה – עדיין יכולים אנו לתקן, ומחוייבים אנו לנצל את ההזדמנות מבלי להחמיץ אפילו רגע!".
Gסיפורים אלו, ועוד רבים דוגמתם, מלמדים אותנו כי הצדיקים לומדים מכל מקרה המזדמן בדרכם ומכל מאורע שהם רואים – לקח המשמש אותם להתעלות בעבודת השם יתברך. מעתה, נוכל להבין, כי זו אף היתה כוונתו של יעקב באמרו לעשיו כי בהיותו אצל לבן לא למד ממעשיו הרעים:
יעקב ביקש להבהיר לעשיו, כי אמנם מן הדין היה שהוא, יעקב, ילמד לקח חיובי ממעשיו הרעים של לבן, ומתוך התאמצותו של הרשע בדרכו הנלוזה – יתחזק שבעתיים להתאמץ בעבודת השם יתברך! אילו אכן כך היה – הרי שהיה לעשיו מקום לחשוש שמא תעמוד ליעקב זכות הברכות, ולהגביר את שנאתו כלפיו… אולם מאחר ויעקב לא למד ממעשיו של לבן, ולא התחזק, לטענתו, כפי שהיה ראוי לו – הרי שאין לעשיו מקום לחשוש שתתקיימנה בו הברכות, ומעתה, אין מקום לשנאתו כלל…
וכך אמר איפוא יעקב לעשיו: "הן אמנם עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, אולם לא התחזקתי כפי שהיה ביכולתי להתחזק בקיום המצוות מתוך מעשיו הרעים של עשיו, מה שמעיד שאינני צדיק מספיק, ואינך צריך לחשוש שתתקיימנה בי ברכות אבינו!"…
השמיעה – כרצון השומע!
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי (ל"ז, ו')
לכאורה עלינו להבין: מה פשר המילה 'נא' – בלשון בקשה? מדוע היה על יוסף לבקש ולהפציר באחיו כי יטו אוזן לחלומו, ומדוע הוא לא החל מיד בסיפור החלום עצמו?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
באחת העיירות בחוץ לארץ, התגורר מלווה בריבית, אשר פשט את עורם של רבים מיושבי העיירה. הללו, אשר נזקקו למעות מפעם לפעם – נאלצו להיעזר בשירותיו, ואילו הוא – לא היסס בטרם גבה מהם ריבית קצוצה, אשר לעיתים היה בה כדי להכפיל את הקרן ואפילו מעבר לכך… הגיעו הדברים לידי כך, שרבים מתושבי העיירה נאלצו למשכן לאותו אדם את בתיהם, ומשכורותיהם הגיעו ישירות לידו, כאשר הן בקושי מצליחות לכסות את הריבית הנשכנית, בעוד החוב עצמו – נותר על כנו.
בצר להם, פנו אותם לווים אל רב העיירה ותינו את צערם, אולם לרב לא נותר כי אם לפשוט את ידיו בחוסר אונים ולהשיב את האמת לאמיתה: "דעו לכם" אמר, "כי גם אני חייב סכומים ניכרים לאותו אדם, וגם את עורי שלי הוא פושט… הלואי שהיתה לי עצה! ובכל זאת, בל נאמר נואש: נקוה כי תגיע שעת הכושר, בה נוכל לעשות דבר מה לתיקון המצב!".
ואמנם, שעת הכושר הזדמנה מוקדם מן הצפוי… ימים ספורים לאחר ביקורם של הלווים בביתו של הרב, נפטר אחד מתושבי העיירה, ובלווייתו – השתתפו מרבית יושביה, בהם אף מיודענו, המלווה בריבית. התגלגלו הדברים כך שאותו אדם עמד בעת הלוויה לצידו של הרב, אשר ביקש לנצל את ההזדמנות בכדי להטיח בו דברי כיבושין שאולי יחלחלו לאזניו…
משכך, פתח הרב בהספדו, ובהפנותו את פניו אל המלווה בריבית – אמר בניגון נוגה: "מורי ורבותי! ראו מה נוטל עמו האדם לעולם הבא? האם הוא לוקח עמו כסף וזהב? לא ולא! רק תורה ומעשים טובים הם שמלווים אותו בדרכו לעלמא דקשוט!".
בין כך ובין כך, העיף הרב מבט לעברו של מיודענו, אשר ניכר היה בו כי הדברים חודרים לליבו ומעוררים התרגשות. בראותו כי כן – המשיך הרב להכביר בדברים אודות אפסיות החומר והממון, ולא חדל עד שראה דמעות מבצבצות בזווית עיניו של אותו אדם. כעת, כבר לא היה לו ספק כי הלה ייטיב את דרכו מכאן ואילך, ולפיכך סיים את דבריו בכבודו של הנפטר, ומסע הלוויה יצא לדרכו.
בדרכם של המלווים בחזרה מבית העלמין, ניגש המלווה בריבית אל הרב ואמר לו: "כבוד הרב… אני מוכרח להודות לכבודו על ההספד הנפלא! הספדים רבים כל כך שמעתי בחיי, אולם אף אחד מהם לא היה מוצלח כל כך! רק חבל, שאותם אנשים שהדברים היו צריכים להגיע לאזניהם – כנראה לא הקשיבו להם… הנה, אין לי ספק כי מחר בבוקר שוב יבואו אלי אנשים מבני העיירה, ויתמקחו על רבע אחוז של ריבית, או על חצי אחוז… נו, באמת! האם הם אינם מבינים שכסף זה כלום?"…
הרי לנו, כי ביכולתו של האדם לשמוע את מה שברצונו לשמוע, ואין זה משנה כלל מה היתה כוונתו של אומר הדברים… ברצותו, יוכל השומע להבין את הדברים כך שינעמו לאזניו, גם אם ביסודם הם היו אמורים להיות דברי כיבושין נוקבי לב! הדרך היחידה בה תוכחה יכולה להשפיע, איפוא, הינה כאשר המוכיח מעוניין להטות אוזן לדברים ולהפיק מהם תועלת, ואו אז – הם אכן עשויים לחדור לליבו.
ובכן, יש לבאר, זו היתה כוונתו של יוסף הצדיק בדבריו לאחיו, וכך הוא אמר להם כביכול:
"אין לי ספק, כי ברצותכם – תוכלו לפרש את חלומי כאוות נפשכם… משום כך, מבקש אני: שמעו נא! בבקשה מכם! שימו לבכם והטו אוזנכם לאמת שבדברים, קבלו את האמת הזו כפי שהיא, ואל תעניקו לחלומותי פרשנות שתעקור מהם את משמעותם!"…
ואכן במדרש מצינו (בר"ר פ"ד, י') שדרשו חז"ל הקדושים על פסוק זה: "שמעו נא. אמר, כך יהיו הנביאים מוכיחין אתכם, שמעו נא את אשר ה' אומר". ולכאורה, מה השייכות בין סיפור חלומו של יוסף לאחיו – ובין תוכחתם של הנביאים?
אולם על פי האמור, יובנו הדברים הפלא ופלא, שכן כוונתו של יוסף היתה ללמד את אחיו, כי בדיוק כפי שהפרשנות שיעניקו לחלומותיו תלויה ברצונם הטוב, וברצותם הם יוכלו להבין אותם באופן אשר ייטב בעיניהם – כך גם באשר לתוכחתם של הנביאים: הסיכוי לכך שתוכחה זו תשפיע, תלוי ברצונם של השומעים להטות אוזן לדברים, שכן ברצותם – יוכלו להעניק להם פרשנות שתצדיק את מעשיהם, במקום להטות אוזן לאמת שבדברים ולהיטיב את דרכיהם.
תוכן ספוילר
בהגיע הרגע – הכל רץ!
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה (מ"א, י"ד)
לכאורה יש להבין: מדוע הריצו את יוסף מן הבור? מה פשר הבהילות הרבה? כלום היה קורה משהו אילו פרעה היה ממתין כמה רגעים, עד שיוסף היה מגיע בהליכה בכדי לפתור את חלומו?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
מעשה בבני זוג מבוגרים, אשר במשך שנים רבות לא מצאו את זיווגם, עד שלבסוף סובב מסובב הסיבות והם השתדכו זה עם זו, כאשר תקופה קצרה לאחר מכן הם זוכים לעמוד תחת החופה בהתרגשות רבה.
דא עקא, שבדיוק ברגע המרגש הזה, כאשר החתן אחז את טבעת הקידושין בידו וביקש לענדה על אצבעה של הכלה – נשמטה הטבעת מידו ונפלה ארצה… הנוכחים מיהרו כמובן להתכופף ולהרים את הטבעת, החתן שוב ניסה לענוד אותה לאצבעה של הכלה, אולם שוב: כנראה מרוב התרגשות – נשמטה הטבעת ונפלה, וכך גם בפעם השלישית…
הנוכחים, החלו מרננים… מי יודע? אולי יש חסרון בשידוך זה, שמשמים אינו ראוי לצאת אל הפועל? אולם הרב מבריסק, שהיה מסדר הקידושין – לא התרשם כלל וכלל… אדרבה… הוא הסביר ואמר:
"משמים, נגזר על בני הזוג הללו ששידוכם יתעכב למשך תקופה מסויימת, כאשר התקופה הזו מחושבת בדקדוק רב – עד לחשבון של דקות ושניות… בפעם הראשונה, כאשר ביקש החתן לקדש את הכלה – עדיין לא הגיעה השעה בה נגזר עליהם להנשא, וכך גם בפעם השניה והשלישית… אולם בהגיע הרגע המדוייק – אין כל סיבה להניח שלא יעלה בידו לקדש את בת זוגו!"…
ואכן, בפעם הרביעית בה ניסה החתן לקדש את הכלה – עלה הדבר בידו, ובני הזוג נישאו כדת וכדין והקימו בית נאמן בישראל!
הרי לנו, כי עד שמגיע הרגע בו נגזר משמים שתתגלגל הישועה – כלום לא זז… אבל באותו הרגע שבו נגזר שהאדם יגאל – הכל מתנהל כשורה!
וכך, מבאר רבינו ה'חפץ חיים', גם ביחס ליוסף הצדיק:
אמנם נגזרו על יוסף שנתיים נוספות בבית האסורים, אולם ברגע בו הסתיימו השנתיים הללו והגיעה שעת גאולתו – לא התעכבה הישועה אפילו ברגע אחד: מהבור – הריצו אותו אל פרעה, מלפניו יצא למלוך על כל ארץ מצרים!
תוכן ספוילר
התפקיד – העולם הזה!
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים (מ"ד, ל"ב)
כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי (מ"ד, ל"ד)
וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו (מ"ה, א')
לכאורה יש להבין: מדוע טענתו של יהודה, אודות הסיכון העצום שנשקף לו בשני העולמות, אם לא ישיב את בנימין אחיו אל אביו – לא גרמה ליוסף לחשוף את עצמו ולהתגלות בפני אחיו, ורק כאשר העלה יהודה את הטענה בדבר הצער שיגרם לאביו כתוצאה מכך – לא היה יוסף יכול עוד להתאפק? האם חלילה ניתן לומר שהוא היה אדיש לצערו של יהודה אחיו, שכל עולמו מוטל היה על כף המאזניים?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
היה זה בעת נישואי אחד מבניו של הגאון רבי דוד בכר, מגדולי הרבנים שביהדות תורכיה, אשר זכה להערצתם של כל גדולי דורו – ובהם בעל 'הנודע ביהודה' אשר התבטל כלפיו בהתבטלות מוחלטת, ומנוסח תשובה שהפנה אליו, בה הפליג לשבחו בתארים יוצאי דופן – ניתן לחוש ביראת הכבוד העצומה שרחש לו.
שמחת הנישואין – נערכה בעיר רחוקה ממקום מגוריו של רבי דוד, ולפיכך, הוא הקדים לצאת לדרך שעות רבות לפני שעת החופה המיועדת, בעגלה רתומה לסוסים כמנהג הימים ההם. אלא שמשום מה – הדרך התנהלה בעצלתיים, ומבט חטוף אל עבר השעון הבהיר כי שעת החופה מתקרבת בעוד הדרך עודנה ארוכה.
פנה איפוא רבי דוד אל העגלון, וביקש כי יאיץ בסוסים, והלה נענה ועשה ככל יכולתו. אך לשוא: הדרך עדיין התנהלה בעצלתיים, עד שבשלב מסויים פקעה סבלנותו של רבי דוד, ובפנותו אל העגלון אמר בגערה: "שלומיאל שכמותך… האם אינך יכול להזדרז קצת?"…
הגביר העגלון את הצלפותיו בסוסים, ואדהכי והכי – הגיעו אל מקום החתונה, באיחור ניכר. רבי דוד מיהר לשלם את שכרו של העגלון ולגשת אל החופה שהתעכבה בגינו, אולם לאחר שהסתיימה החופה – החל מיד לחפש את העגלון, מבלי להסביר מאומה. משנודע לו כי הלה כבר עזב את המקום – לא היסס רבי דוד: הוא שכר מיד עגלה אחרת, וביקש מהעגלון לדלוק בעקבות העגלון הראשון.
לאחר מספר שעות של מרדף, עלה בידו של רבי דוד להשיג את העגלון הראשון, ואו אז – מיהר לרדת מהעגלה, לעמוד בפניו ולהכריז: "אנא, יהודי יקר! סלח ומחל לי על שקראתיך שלומיאל!".
אלא שלהפתעתו של רבי דוד, העגלון מיאן לסלוח… "אינני מוחל!" הכריז נחרצות, ולא הועילו כל שכנועיו של הגאון.
"מוכן אני לשלם לך כל סכום שתדרוש, כפיצוי!" ניסה כעת רבי דוד את מזלו מכיוון אחר, אולם העגלון – עומד בקשי עורפו: "לא אסלח!" הוא ממשיך להבהיר חד משמעית.
"יודע מה? אמור אתה! מה ברצונך שאתן לך בכדי שתסלח ותמחל לי?" שאל לבסוף רבי דוד, אשר נוכח לדעת כי כל השתדלויותיו עולות בתוהו, והעגלון השיב בלי בושה: "אסכים למחול ולסלוח לך, רק אם תתן לי מחצית מחלקך לעולם הבא!".
לשמע הדברים, לא היסס רבי דוד אפילו לרגע… "לו יהי כן! אני מוכן! מחצית העולם הבא שלי נתון לך, ועתה – הואל נא למחול לי!" הכריז, ואכן, כעת, התרצה העגלון והודיע על מחילתו בלב שלם, כאשר על פניו של רבי דוד ניכר אושר עילאי – על שזכה לפייס יהודי שנפגע על ידו מבלי משים, יהא המחיר אשר יהא…
לאחר מעשה, הסביר רבי דוד ואמר: "יהודי אני, והתורה הקדושה מחייבת אותי לפייס יהודי שפגעתי בו. זו היא חובתי! הדאגה לעולם הבא שלי – אינה חלק מחובתי בעולם הזה, בעוד לפייס את העגלון שנפגע על ידי – הרי זו חובתי הגמורה! משום כך, אכן, היה ברור לי מה עלי לעשות: עלי לעשות את המוטל עלי, ולא לחשב את חשבונו של העולם הבא שלי!".
ומכאן, תשובה לשאלתנו:
שכן הנה, החשבונות של שכר ועונש בעולם הבא – אינם מוטלים עלינו. אלו חשבונות של הקדוש ברוך הוא. אנו לא אמורים לדאוג לעולם הבא שלנו, אלא לדאוג למלא את תפקידנו ואת חובתנו בעולם הזה!
משום כך, כאשר העלה יהודה את טענתו, כי אם לא ישיב את בנימין יהיה מנודה בשני עולמות – לא התרגש מכך יוסף, שכן אמנם מדובר בטענה חזקה, אך ככלות הכל: אין זה מתפקידו של יהודה בעולם הזה – לדאוג לעולם הבא שלו…
לעומת זאת, כאשר העלה יהודה את החשש מפני הצער שיגרם לאביו אם לא ישיב אליו את בנימין – השתכנע יוסף, וחשף בפני אחיו את זהותו!
תוכן ספוילר
סדרי עדיפויות…
וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה (מ"ח, כ')
לכאורה יש להבין: מאחר ובברכתו משווה יעקב את אפרים למנשה, ומברך כי כל אב ירצה שבניו יהיו כמו אפרים וגם כמו מנשה – אם כן, איזו משמעות ישנה לכך שאפרים הוקדם למנשה? הלא בסופו של דבר, הברכה אחת היא לשניהם, ושקולה היא: כברכת אפרים כן ברכת מנשה!
אכן, התשובה תובן על פי המעשה הבא:
היה זה ביום מן הימים, כאשר נזקק הגאון רבי אלחנן ווסרמן לצאת לגייס כספים לטובת ישיבתו, ישיבת ברנוביץ המעטירה. בין השאר – ביקר בביתו של יהודי עשיר מופלג בשם דייניס, מחזיק תורה מפורסם וירא שמים מרבים, כאשר אל הבית הוא מגיע ביום מושלג, בו כל הדרכים היו מכוסות בוץ, כך שבגדיו של הגאון ואף נעליו היו מטונפים לחלוטין.
כשהגיע רבי אלחנן אל פתח ביתו של 'דייניס', הוא התלבט האם להכנס או לשוב על עקבותיו. מחד, הרהר בליבו, כיצד יוכל להכנס אל ביתו של הגביר הגדול, המכוסה כולו בשטיחים יקרי ערך ומאובזר בספות מהודרות ומפוארות, כשכל בגדיו מטונפים ונעליו מכוסות בוץ? אולם מאידך, כיצד יוכל לשוב על עקבותיו, לאחר שביטל תורה ועשה את דרכו עד כאן? האם ישוב פעם נוספת, ויבטל יום נוסף של לימוד תורה?
בסופו של דבר, מצא רבי אלחנן פתרון… הוא זכר, כי לביתו של דייניס – ישנה כניסה נוספת, אחורית, המשמשת בעיקר את המשרתים. בניגוד לכניסה הראשית, שהובילה אל הסלון המפואר, והיתה מכוסה בשטיחים יקרים – הכניסה האחורית מובילה אל המטבח, ושם, כמובן, אין שטיחים ואין ספות… משכך, החליט רבי אלחנן להתדפק על הכניסה האחורית לביתו של הגביר, בכדי שלא לגרום לנזקים, וכך יוכל להשלים את משימתו עוד באותו היום ולחסוך את ביטול הזמן המיותר.
ואכן, כך עשה רבי אלחנן: הוא התדפק על הדלת האחורית, אשר נפתחה בידי שתי בנותיו הקטנות של דייניס, שהכירו את רבי אלחנן היטב מביקוריו הקודמים בבית אביהן. הבנות – כמובן התרגשו מאד ומיהרו לבשר לאביהן על האורח הממתין בפתח, ואילו דייניס, לא הצליח להבין: מדוע התדפק הגאון על הדלת האחורית, ולא הקיש על דלת הכניסה הראשית?
אולם כאשר הגיע אל הפתח, וראה את הגאון כשבגדיו מכוסים שלג ונעליו מטונפים מבוץ – הבין דייניס את הלך רוחו של הגאון, ומיד פרץ בבכי תמרורים… "מה חטאי ומה פשעי, רבי? למה הרבי מעולל לי כך?" מלמל הגביר האדיר מבין יפחותיו, ורבי אלחנן לא הצליח להבין: "מה עוללתי? מה עשיתי?" שאל, ודייניס הסביר:
"ראה נא, רבי… הבנות שלי, רואות כל היום כסף, ועוד כסף… הן רואות דולרים עוברים מיד ליד, סוחרים מכובדים קונים ומוכרים, ובעיקר: הרבה מאד עולם הזה… מעתה, יאמר נא הרבי: מדוע שהן תרצינה להנשא לבני תורה, תלמידי חכמים? הלא מתבקש שהן תרצינה בעלים עשירים, סוחרים מוצלחים, בדיוק כפי שהן רואות!
"לפיכך, אני מקפיד להראות לבנותי, שישנו דבר שהרבה יותר חשוב בעיני מכסף: התורה הקדושה! הן יודעות, שכאשר מגיע אלי תלמיד חכם, או כאשר מגיע זמנו של השיעור הקבוע שלי – אני עוזב את הכל, גם אם הבית מלא סוחרים… חשוב לי שהן תפנמנה, שהתורה הרבה יותר חשובה מכסף!
"והנה, עתה, הרבי, במו ידיו, הרס את כל החינוך שלי… מה תחשובנה כעת בנותי, כשתראינה שהרבי לא נכנס אל הבית בכדי שלא ללכלך את השטיחים היקרים ואת הספות המהודרות, אלא הגיע מהכניסה האחורית וביקש לקרוא לי אל הפתח? הלא המסר שיעבור אליהן הינו, שהשטיחים – שווים יותר מכבוד התורה של ראש הישיבה! והנה, כל עמלי בחינוך בנותי – יורד לטמיון! ובכן, אני שואל: מה עשיתי? מדוע מגיע לי שהרבי יהרוס את החינוך של בנותי ויוריד אותן לשאול?".
כעת, הבין רבי אלחנן את פשר בכיו של הגביר, אולם הוא עדיין לא ידע מה ביכולתו לעשות: "כיצד אוכל לתקן את המעוות?" בירר, ודייניס השיב ואמר:
"ישנה דרך אחת ויחידה, רבי… אני מבקש שהרבי יגיע כעת אל הדלת הראשית, יכנס וידרוך על השטיחים היקרים במגפיו המטונפים בבוץ, ישב על הספות היקרות בבגדיו המכוסים בשלג, וכך – הבנות שלי תבנה את המסר: התורה – יקרה יותר מכל הבלי העולם הזה!".
כמובן, לרבי אלחנן לא נותרה ברירה… הוא עשה בדיוק כפי שביקש ממנו הגביר, ורק אז נחה דעתו של דייניס… לימים, סיפר רבי אלחנן סיפור זה – בהוסיפו: "מעתה אין כל פלא בכך שזכה דייניס לשני חתנים תלמידי חכמים, שני יהלומים יקרי ערך, הלא הם הגאון רבי אברהם יצחק בלוך, ראש ישיבת 'טלז', ואחיו אשר שימש אף הוא כר"מ בישיבה זו…".
הרי לנו, כי גם אדם שזכה לשני שולחנות, לעושר לצד התורה – צריך להקפיד על סולם הערכים שלו, לזכור ולהזכיר תמיד כי הכסף אינו עיקר אלא טפל, אשר נועד לשרת את התורה שהיא המפתח לחיי נצח בעולם הבא!
ומכאן, תשובה לשאלתנו:
שכן אפרים – מסמל את התורה, שהרי הוא זה שהיה עמל בתורה לפני יעקב אבינו (ראה בראשית מ"ח, א' ובפרש"י), בעוד מנשה – מסמל את העושר, את המעמד, שהרי הוא זה שהיה ממונה בביתו של יוסף על הנהגת מצרים.
מעתה, הן אמנם מברך כל אדם את בנו שיזכה להיות כמו אפרים וגם כמו מנשה, והיינו שיזכה לשני שולחנות: לתורה ולעשירות, אולם עדיין, ישנה חשיבות רבה לסדר הברכות הללו: יש לזכור כי 'אפרים', כלומר: התורה הקדושה – נמצא במעלה הרבה יותר גדולה מ'מנשה', כלומר: משאר ענייני העולם…
תוכן ספוילר
